מקינטוש

קניתי מק. PowerBook מצויד כהלכה, קצת כבד, נוטה להתחמם, אבל נורא קשה להפרד ממנו אפילו לרגע. יש מי שאומרים שהמק הוא לינוקס, done right. אני מניח שיש משהו בקביעה הזו, מנקודת מבט טכנית לפחות.

איך עובדים הדברים במק? מחברים את המצלמה. iPhoto מופעל אוטומטית, ולא צריך לנחש מה קורה. רואים את האייקון מקפץ בהתרגשות בDocker. כל מה שנשאר למשתמש לעשות זה ללחוץ import. שאלות שואלים בסוף, לא בהתחלה. נחמד לא לראות "Wizrads" לשם שינוי. האלחוטי התחבר ל'נקודה החמה' בלי שום שאלות מיותרות אף הוא. הדבר היחיד שלא עבד מהקופסא היא הקיבורד Midi של יאמאהה שדורשת התקנת דרייבר מהאתר. התקני USB מתעגנים בFinder, כמו גם כל קובץ ISO שמנסים לפתוח. פרטי פרטים.

זה נראה או מרגיש, אבל לא מתנהג, כמו לינוקס. כמובן שלא הייתי צריך להתקין שום דבר, קודם כל. מלבד זאת, למרות הדימיון (הקלוש) של Baghira והערכות האחרות לדבר האמיתי, החוויה האסתטית של המק לא קשורה רק בייחודיות של המראה, אלא בעיקר בהקפדה על הפרטים. התגובתיות של הממשק מדהימה, הן בחיווי שהמשתמש מקבל לכל פעולה שהוא מבצע והן באינטגרציה של שולחן העבודה והיישומים, כל עוד הם נכתבו עבור אותה גירסה כמובן. מיותר לציין שלעומת המק, גם חלונות נראית כמו ניסיון נטול דימיון להפוך מחשב אישי מסתם קופסא, למשהוא שבאמת אפשר לסמוך עליו.

אבל המק הוא כמובן יותר מאשר מערכת הפעלה. אני יכול רק להודות על כך שאני לא חייב להשיל מספר אלפי דולרים על רכישת מערכת הפעלה ותוכנה (600 דולרים לאופיס למשל), אלא יכול לבחור לעשות זאת. אני יכול גם לבחור מבין 3 מערכות ports של יישומי קוד פתוח לינוקסאים אם אני רוצה, אבל זה כמעט בלתי מתקבל על הדעת לאחר שמתרגלים לשלמות של הממשק הטבעי של המק.

הנה מאמר שמנסה להסביר את ההצלחה של Mac OS X מנקודת המבט של התאמתו של ה*nix לשולחן העבודה, או ליתר דיוק על מק כמבחן ההתכנות של לינוקס בשולחן העבודה.

DesktopLinux, Desktop Linux Breaking Ground