חברות מעניקות לקוד הפתוח מעט יותר תשומת לב לאחרונה. לפני 10 שנים נדמה היה שיש סכנה אמיתית שחברת מיקרוסופט תרחיב את המונופול שלה גם לשרתים. היום אפשר לומר במידה רבה של ודאות שהקוד הפתוח מנע זאת. סקר שנערך לאחרונה גילה ש-52% מהחברות מחליפות שרתי Windows בשרתי לינוקס. (1) מאת פול גראהם.
אבל חשוב יותר, נדמה לי, אילו 52% הם. היום, כל מי שמתכוון להציע להשתמש במערכת ההפעלה Windows בשרתים, צריך להיות מסוגל להסביר מה ידוע לו שלא ידוע לגוגל, יאהו ואמזון.
אבל הדבר החשוב ביותר שעסקים צריכים ללמוד מהקוד הפתוח לא קשור בלינוקס, או פיירפוקס, אלא בכוחות שיצרו אותם. השפעתם תהיה, בסופו של דבר, מרחיקת לכת יותר מאשר רק לקבוע באיזו תוכנה תשתמש.
נוכל אולי לזהות כוחות סמויים אלו על ידי התבוננות בקוד הפתוח ובבלוגים. כפי שכבר הבחנת בודאי, יש ביניהם הרבה מן המשותף.
כמו בקוד הפתוח, אנשים עוסקים בכתיבת בלוגים בעצמם, ללא תמורה, מכיוון שהם נהנים מכך. כמו האקרים בקוד הפתוח, הבלוגרים מתחרים באנשים שכותבים למחייתם, ולעיתים קרובות הם גם מנצחים. השיטה שמבטיחה איכות זהה אף היא: השיטה הדרוויניסטית. חברות מבטיחות איכות על ידי הנהגת כללים שמונעים מהעובדים לפשל. אבל אין צורך בכללים אלו כאשר הקהל יכול לתקשר בינו לבין עצמו. אנשים פשוט יוצרים מה שבא להם; מה שטוב מתפשט, ומה שלא, מתעלמים ממנו. בשני המקרים, משוב מהקהל משפר גם את העבודה הטובה ביותר.
עניין משותף נוסף לבלוגים וקוד פתוח היא האינטרנט. אנשים היו מוכנים מאז ומתמיד לעבוד בחינם, אבל לפני עידן האינטרנט היה קשה להגיע לקהל רחב, או לשתף פעולה בפרוייקטים.
חובבים
אני סבור שהעיקרון החשוב ביותר שעסקים צריכים ללמוד, הוא שאנשים עובדים הרבה יותר קשה כאשר מדובר במשהו שהם אוהבים. טוב, זה בטח לא חדשות לרובנו. אז איך אני יכול לטעון שעסקים צריכים ללמוד? כאשר אני אומר שעסקים לא יודעים, אני מתכוון לומר שמבנה העסק לא משקף זאת.
עסקים עדיין משקפים מודל ישן יותר שניתן להמחיש אותו בעזרת המילה הצרפתית ל"עבודה": travailler. יש לה קרוב משפחה באנגלית שמשמעותו: "עינוי". (2)
בכל אופן, זו לא תהיה המילה האחרונה על עבודה. ככל שקהילות מתעשרות, הן למדות שלעבודה יש הרבה מן המשותף עם הרגלי תזונה. אנחנו יודעים היום שהרגלי התזונה של אבותינו, עובדי האדמה העניים, היו טובים יותר. כמו מזון עשיר, גם בטלה היא עניין רצוי רק אם אין לך די ממנה. אני חושב שאנחנו בנויים לעבודה, בדיוק כמו שתוכננו לעכל כמות מסויימת של סיבים ואנחנו חשים ברע אם אנחנו לא אוכלים מספיק.
יש מילה שמתארת אנשים שעובדים בשם האהבה לעניין: 'חובבים'. למילה הזו נקשרו משמעויות כה שליליות, עד שכיום, למרות שזה די ברור, אנחנו לא זוכרים עוד מה הייתה המשמעות המקורית של המילה. "חובב" היה במקור שם תואר חיובי. אבל במאה ה-20 היית חייב להיות "מקצוען", כלומר, מה שבהגדרה, חובבים אינם.
זה גם ההסבר לכך שעולם העסקים הופתע כל כך מלקח אחד של הקוד הפתוח: לפעמים, מי שעובדים מתוך אהבה, עובדים טוב יותר מאשר מי שעובדים תמורת כסף. אנשים לא עוברים מאינטרנט אקספלורר לפיירפוקס בגלל שהם רוצים לשנות את הקוד. הם עוברים מפני שהוא דפדפן טוב יותר.
זה לא שמיקרווספט לא משתדלת. הם יודעים שהבעלות על הדפדפן חיונית לצורך שימור המונופול שלהם. אבל הבעיה היא אותה הבעיה איתה הם מתמודדים בשרתים: הם לא יכולים לשלם לאנשים מספיק כסף, כדי שהם יפתחו משהו שעולה על תוכנה שקבוצה של האקרים מוכשרים מפתחת חינם.
אני חושד שמאז ומתמיד הפרזנו בחשיבותה של המקצוענות -- לא רק במשמעות של עבודה תמורת כסף, אלא גם בהיבטים של רשמיות וניתוק. עד כמה שזה היה בלתי נתפס בשנות ה-70, נניח, אני חושב שמקצוענות הייתה אופנה, שקודמה על ידי תנאים ששררו במקרה במאה ה-20.
אחד החשובים שבהם היה קיומם של "ערוצים." אפשר ללמוד הרבה מכך שאותה המילה שימשה לצורך תיאור מוצרים ומידע: היו "ערוצי הפצה" ו"ערוצי טלויזיה" ו"ערוצי רדיו".
התכולה המוגבלת של ערוצים מסוג זה, היא זו שהייתה אחראית לכך שנדמה היה שלמקצוענים יש יתרון על פני החובבים. הייתה כמות מוגבלת בלבד של משרות פנויות עבור עיתונאים מקצועיים, למשל, כך שהתחרות הבטיחה שהעיתונאי הממוצע היה טוב למדי. כל אחד יכול לבטא את דעתו בענייני היום בבר השכונתי. לכן, האדם הממוצע, כשהוא מבטא את דעתו בבר השכונתי, נשמע אידיוט לעומת עיתונאי מקצועי שכותב על אותו עניין.
פירסום הרעיונות שלך ברשת מוגבל אפילו פחות. אתה לא חייב לקנות משקה, והם מרשים גם לקטינים להכנס. מיליוני אנשים מפרסמים ברשת, והרמה הממוצעת של התוכן שהם מפרסמים, כפי שאפשר לצפות, אינה טובה במיוחד. כל זה גרם לתקשורת להאמין שבלוגים אינם מהווים סכנה והם בגדר אופנה חולפת.
למעשה האופנה היא המילה "בלוג", לפחות כפי שהתקשורת (המודפסת) משתמשת בה היום. כשהם מדברים על "בלוגר" הם לא מתכוונים למי שמפרסם תוכן בבלוג, אלא כל מי שמפרסם ברשת. הגדרה זו תהפוך בעתיד בעייתית, ככל שהרשת תהפוך למדיום המועדף. לכן אני מציע מילה אחרת כדי לתאר מי שמפרסם ברשת. אולי "כותב" (writer)?
אלו בתקשורת המודפסת שפוטרים כלאחר יד כתיבה ברשת בגלל האיכות הממוצעת הנמוכה שלה, מתעלמים מהעניין החשוב יותר: אף אחד לא קורא את "הבלוג הממוצע". בעולם הישן של "ערוצים" הייתה משמעות לאיכות ממוצעת, מפני שקיבלת אותה בין אם רצית או שלא. אבל עכשיו אתה יכול לקרא איזה כותב שתרצה. לכן, התקשורת אינה מתחרה "באיכות הממוצעת" של הכתיבה המקוונת. הם מתמודדים עם הכותבים המוכשרים ביותר. וכמו מיקרוסופט, הם מפסידים.
אני יודע את זה מניסיוני כקורא. למרות שרוב הפרסומים המודפסים זמינים גם ברשת, אני קורא 2-3 מאמרים באתרים אחרים ברשת, על כל מאמר שאני קורא באתר של המגזין, או העיתון.
וכאשר אני קורא מאמרים בניו יורק טיימס למשל, אני לעולם לא מגיע אליהם מהדף הראשי באתר הניו יורק טיימס. לרוב אני מגיע אליהם מאגרגטורים כמו Google News, או סלאשדוט, או דלישס. אגרגטורים מוכיחים עד כמה הם טובים יותר מאשר ה"הערוץ". בעמוד הראשי של הניו יורק טיימס יש רשימה של מאמרים שנכתבו על ידי אנשים שמועוסקים על ידי העיתון. דלישס היא רשימה של מאמרים מעניינים. ורק עכשיו, כשאתה יכולה לראות את שניהם זה לצד זה, אתה יכול לראות מה מעט המשותף ביניהם.
רוב המאמרים בעיתונים (המודפסים) משעממים. למשל, הנשיא גילה שרוב המצביעים חושבים שההחלטה לפלוש לעירק הייתה שגויה, לכן הוא נואם נאום לאומה כדי לגייס תמיכה. איפה ה- "אדם נשך כלב" בידיעה זו? לא שמעתי את הנאום לאומה, אבל אני די בטוח שאני יכול לומר לכם מה הוא אמר בדיוק. נאום כזה, במובן הכי מהותי שלו, אינו חדשה: אין בו שום דבר חדש (3).
אין שום דבר חדש ברוב "החדשות" על דברים שהשתבשו, מלבד שמות האנשים והמקומות. ילד נחטף; סופת טורנדו; מעבורת טבעה; כריש תקף מישהו; מטוס קל התרסק. ומה אתה למד על העולם מסיפורים אלה? שום דבר. הם פשוט אוסף של נתונים; מה שעושה אותם מרתקים, הוא בדיוק מה שהופך אותם לא רלבנטיים.
כמו בתוכנה, כאשר המקצוענים מייצרים זבל כזה, לא מפתיע בכלל לגלות שחובבים מתעלים עליהם. מי שתלויים בערוץ, יפסידו בגללו. אם אתה מאמץ הרגלים רעים של שוק בו כמות המתחרים קטנה (אוליגופול), תתקשה להגמל מהרגלים אלו כאשר לפתע תופיע תחרות (4).
מקומות-עבודה
עניין משותף נוסף לבלוגים וקוד פתוח הוא שהם נוצרים על ידי אנשים שעובדים מהבית. זה אולי לא נשמע מפתיע. אבל זה צריך להפתיע. זה בערך כמו מטוס שהורכב בעבודת יד שמפיל F-18. חברות משקיעות מיליונים כדי לבנות בנייני משרדים למטרה אחד בלבד, כדי לשמש מקום עבודה. למרות זאת, אנשים שעובדים לבדם מביתם, בתים שלא תוכננו כלל לשמש מקום עבודה, מתגלים פוריים יותר.
זה מוכיח מה שרבים מאיתנו חשדו בו תמיד. המשרד הממוצע הוא מקום עבודה גרוע לצורך עבודה. ומה שהופך אותם לא מתאימים לעבודה, הן בדיוק התכונות שאנחנו מזהים עם מקצועיות. הסטריליות של המשרדים אמורה לאפשר יעילות. אבל "לאפשר" יעילות זה לא כמו "להיות" יעיל.
האוירה במשרד הממוצע תורמת לפוריות בערך כמו שציור להבות על כנף המכונית תורם לשיפור הביצועים. מה שעגום במשרדים הוא לא רק המראה שלהם. ההתנהגות של האנשים גרועה באותה מידה.
בחברות הזנק מצב העניינים שונה. במקרים רבים חברה כזו מתחילה בדירת מגורים. במקום מחיצות הפרדה בצבע בז', יש להם רהיטים שהם קנו מיד שניה. הם עובדים בשעות לא שגרתיות ולובשים בגדים רגילים. הם גולשים לאתרים שהם רוצים, מבלי לחשוש שאולי זה "לא ראוי". את השיח הלבבי-סתמי של המשרד, מחליף חוש הומור מרושע. ואתם יודעים מה? בשלב הזה, החברה פוריה יותר מאשר היא תהיה אי פעם.
אולי אין זה מקרה. ייתכן שהיבטים מסויימים של מקצועיות הם הפסד נטו.
העניין הכי מדכא בעבודה במשרד עבורי, הוא הצורך להמצא בו בשעות קבועות. לרוב יש מעט מאוד אנשים שחייבים להיות שם בשעות אלו, אבל הסיבה לכך שכולם עובדים בשעות קבועות, היא כדי שניתן יהיה למדוד את התפוקה שלהם.
שעות עבודה קשיחות נועדו להבטיח שאם לא ניתן להכריח אנשים לעבוד, אפשר יהיה לפחות למנוע מהם לבלות בנעימים. אם העובדים חייבים להיות בבניין מספר שעות קבוע בכל יום, ונאסר עליהם לעסוק בדברים שאינם קשורים בעבודה, אז הם יהיו חייבים לעבוד. בתאוריה. בפועל, את מרבית זמנם הם מבלים באזור האפור שבו הם לא עובדים וגם לא נהנים.
אם אפשר היה למדוד את תפוקת האנשים, רוב החברות לא היו צריכות לקבוע ימי עבודה. אפשר היה פשוט לומר: זה מה שעליכם לעשות. מתי שבא לכם, ואיפה שבא לכם. אם העבודה דורשת שתהיו בקשר עם אחרים בחברה, ייתכן שתצטרכו להיות במשרד לפרק זמן מסויים. אחרת, לא אכפת לנו.
זה נשמע אולי אוטופי, אבל זה מה שאמרנו למי שבאו לעבוד בחברה שלנו. לא היו שעות משרד קבועות. לעולם לא הגעתי למשרד לפני 11 בבוקר. אבל לא אמרנו את זה כדי להיות נדיבים. אמרנו: אם אתה עובד כאן, אנחנו מצפים ממך שתעבוד. אל תנסה לעבוד עלינו על ידי זה שתהיה כאן כל הזמן.
הבעיה עם מודל הנוכחות (facetime) היא לא רק שהוא מדכא את המורל, אלא שאלו שמעמידים פנים שהם עובדים, מפריעים למי שעובדים באמת. אני משוכנע שמודל הנוכחות הזה הוא שאחראי לכך שבארגונים גדולים מתקיימות כל כך הרבה פגישות. יחסית לכוח האדם שלהם, ארגונים גדולים מפיקים מעט מאוד. ולמרות זאת, כל האנשים הללו חייבים להיות במשרד 8 שעות ביום לפחות. כאשר כל כך הרבה זמן חולף מצד אחד, ומשיגים כל כך מעט, מצד שני, משהו חייב למלא את החלל שנוצר. פגישות הן המנגנון העיקרי לצריכת עודף הזמן.
למשך שנה שלמה עבדתי בעבודה עם שעות משרד רגילות, ואני זוכר היטב את התחושה המוזרה והנעימה שאופפת אותך במהלך הפגישות. הייתי מודע לעניין בגלל החידוש, בגלל ששילמו לי בשביל לכתוב קוד. זה היה מדהים מפני שזה כאילו ששמו לי על השולחן מכונה שפלטה שטר של דולר כל שתי דקות, ולא משנה מה עשיתי. אפילו כשהייתי בשירותים! בגלל שהמכונה הדימיונית הזו עבדה כל הזמן, חשתי שאני חייב לעבוד גם כן. לכן הפגישות היו כה מרגיעות. הן נחשבו לעבודה, אבל הן היו הרבה יותר קלות מעבודה. כל מה שהיית צריך לעשות זה לשבת ולהראות כאילו אתה מקשיב בתשומת לב.
פגישות הן כמו סם מרגיע, אבל עם אפקט של רשת. גם דואר אלקטרוני, בקנה מידה מוגבל. נוסף על העלות הישירה בזמן, יש גם עלות שקשורה בפרגמנטציה -- שבירת שיגרת היום של האנשים לחלקים קטנים מכדי שניתן יהיה אפשר לעשות משהו מועיל באמת.
אתם יכולים לראות כמה הפכתם תלויים במשהו, כאשר הוא נלקח פתאום. לכן, אני מציע לארגונים גדולים את הניסוי הבא. בחרו יום אחד בו אסור יהיה לקיים פגישות - יום בו כולם צריכים לשבת מאחרי השולחן שלהם ולעבוד ללא הפסקה על דברים שהם יכולים לעשות לבדם. מידה מסויימת של תקשורת עם אחרים דרושה ברוב העבודות, אבל אני בטוח שעובדים רבים היו יכולים למלא 8 שעות בעבודה לבדם. אפשר לקרא לזה "יום עבודה."
בעיה אחרת עם 'כאילו עבודה' היא שהרבה פעמים היא נראית טוב יותר מאשר עבודה של ממש. כאשר אני כותב או מתכנת, אני משקיע אותה כמות של זמן בחשיבה, כמו בהקלדה. רוב הזמן אני פשוט יושב ושותה כוס תה, או מסתובב בשכונה. זהו שלב קריטי -- מכאן באים רעיונות -- ולמרות זאת, אני מרגיש אשמה אם אני עושה זאת ברוב המשרדים, כאשר כל האחרים נראים עסוקים.
קשה לראות כמה מנהגים מסויימים רעים, עד שיש הזדמנות להשוות אותם עם משהו אחר. זו הסיבה מדוע קוד פתוח, ואפילו בלוגים במקרים מסויימים, כה חשובים. הם מראים לנו איך עבודה נראית באמת.
אנחנו ממנים 8 חברות הזנק חדשות כרגע. חבר התעניין איך הם פותרים את בעיית שטח המשרדים, והוא נראה מופתע לשמוע שאמרנו להם לעבוד מהדירות שהם מתגוררים בהן. אבל לא הצענו להם זאת כדי לחסוך כסף. עשינו את זה כי רצינו שהתוכנה שלהם תהיה טובה. עבודה בתנאים גרועים ובסביבה לא פורמאלית, זה מה שחברות הזנק עושות כהלכה מבלי שהן מבינות זאת. ברגע שאתה מגיע למשרד, העבודה והחיים מתרחקים זה מזה.
זו אחת הדיברות של מקצוענות. החיים והעבודה אמורים להיות נפרדים. אבל אני בטוח שזו טעות.
מלמטה למעלה
הלקח השלישי שאפשר ללמוד מהקוד הפתוח והבלוגים, הוא שרעיונות יכולים להגיע מלמטה במקום לזרום מלמעלה. קוד פתוח ובלוגים עובדים בגישת 'מלמטה למעלה' (bottom up): אנשים עושים מה שבא להם ומה שטוב באמת, שורד.
נשמע מוכר? זהו העיקרון של כלכלת שוק. אירוני, אבל למרות שקוד פתוח ובלוגים נעשים ללא תמורה, העולמות האלו דומים לכלכלת השוק, בזמן שרוב החברות, בזמן שהן מדברות על היתרונות של כלכלה חופשית, מנוהלות מבפנים כמו המדינות הקומוניסטיות.
ישנם שני כוחות אשר ביחד, הם מכוונים את העיצוב: רעיונות בנוגע למה לעשות בשלב הבא, ואכיפת איכות. בתקופת "הערוצים" שניהם זרמו מלמעלה. למשל, עורכי העיתונים הקצו מאמרים לעיתונאים, ואז ערכו את מה שהם כתבו.
קוד פתוח ובלוגים מגלים לנו שזה יכול להיות אחרת. רעיונות, ואפילו אכיפת איכות, יכולים להגיע מלמטה. בשני המקרים התוצאות אינן רק "סבירות", הן טובות יותר. למשל, קוד פתוח אמין יותר בגלל שהוא קוד פתוח; כל אחד יכול למצוא בו שגיאות.
אותו הדבר תקף גם בכתיבה. סמוך למועד הפירסום הייתי מוטרד מאוד בגלל המסות ב'האקרים וציירים' (Hacker & Painters) שלא התפרסמו ברשת. רק לאחר שמסה זכתה למספר אלפי חשיפות, הרגשתי בטוח לגביה. אבל המסות הללו זכו לחשיפה מוגבלות הרבה יותר. זה היה בערך כמו לשחרר תוכנה בלי לבדוק אותה קודם.
כך בדיוק נראה עולם הפירסום פעם. היית בר מזל אם 10 אנשים קראו את הטיוטה שלך. הייתי כבר כה מורגל לפרסם ברשת, שהשיטה הישנה נראתה לי בלתי אמינה באופן מדאיג. כמו להאלץ להסתמך על חוש ההתמצאות שלך אחרי שהתרגלת כבר להשתמש ב-GPS.
עוד משהו שאני אוהב בפירסום מקוון זו האפשרות לכתוב מתי שאתה רוצה, ולפרסם מתי שאתה רוצה. לפני מספר חודשים כתבתי משהו שנראה לי מתאים למגזין כלשהו, אז שלחתי אותו לעורך שאני מכיר. בזמן שהמתנתי לתשובה, גיליתי להפתעתי שאני מקווה שהם ידחו את המאמר. אז אוכל לפרסם אותו באינטרנט מיד. אם הם יקבלו אותו ידרשו מספר חודשים לפני שמישהו יקרא אותו, ובינתיים אצטרך להלחם על כל מילה עם איזה עורך בן 25. (5)
עובדים רבים היו רוצים לעשות דברים נפלאים עבור החברה שמעסיקה אותם, אבל ברוב המקרים היא לא תאפשר להם. כמה פעמים שמענו סיפורים על עובדים שהתחננו בפני ההנהלה שתתיר להם לבנות דברים שייצרו עבורה רווחים והחברה סירבה? הדוגמה המפורסמת ביותר היא בוודאי זו של סטיב ווזניאק (Steve Wozniak) שרצה במקור לבנות מיקרו-מחשב עבור מעסיקתו דאז, חברת HP. והיא סירבה לו. הסכמתה של יבמ לוותר על בלעדיות על הפצת מערכת ההפעלה DOS נמצאת על אותה הסקלה ב'פאשלומטר'. אבל אני חושב שזה קורה כל הזמן. אנחנו פשוט לא שומעים על כך. בדרך כלל מאחר שכדי להוכיח שאתה צודק, תהיה חייב לפרוש ולהקים חברה משלך. כמו שעשה ווזניאק.
חברות-הזנק
אז אלו הם שלוש הדברים החשובים ביותר שהקוד הפתוח והבלוגים יכולים ללמד את עולם העסקים: (1) אנשים מתאמצים יותר כאשר הם עושים דברים שהם אוהבים, (2) סביבת העבודה הסטנדרטית אינה יצרנית, (3) גישת מלמטה-למעלה עובדת בדרך כלל טוב יותר מאשר להיפך.
אני יכול לדמיין מנהלים אומרים בשלב זה: על מה האיש הזה מדבר? מה זה עוזר לי לדעת שהמפתחים שלי יהיו יצרנים יותר עם הם יעבדו בביתם על הפרוייקטים שלהם? אני צריך את הישבנים שלהם כאן ואת תשומת הלב המלאה שלהם לגירסה 3.2 של התוכנה שלנו, או שלעולם לא נעמוד בלו"ז.
וזה נכון, היתרונות הספציפיים שהמנהל יכול להפיק מהכוחות שתארתי כאן, כמעט ולא קיימים. כאשר אני אומר שעסקים יכולים ללמוד מקוד פתוח, אני לא מתכוןן לעסק מסויים. אני מתכוון שעסקים יכולים ללמוד תנאים חדשים, בדיוק כמו שמאגר הגנים שלנו למד. אני לא אומר שחברות יכולות להתפקח, רק שהמטומטמות יותר פשוט ימותו.
אז איך יראו עסקים לאחר שהם יאמצו את הלקחים שהם למדו מהקוד הפתוח והבלוגים? אני חושב שהמכשול הגדול ביותר שמונע מאיתנו לראות את העתיד היא ההנחה שמי שעובדים בשבילך חייבים להיות 'מועסקים' (employees). אבל תחשוב על מה שקורה מתחת לפני השטח: לחברה יש קצת כסף והיא משלמת לעובד משכורת, בתיקווה שהוא יפיק תוצרים שערכם עולה על שווי המשכורת שהוא מקבל. האמת היא שקיימות דרכים אחרות לאפשר מערכת יחסים כזו. במקום לשלם לעובד ממשכורת, מדוע לא לתת לו את הכסף כהשקעה? אזי, במקום לבוא למשרד כדי לעבוד על הפרוייקטים שלך, הוא יוכל לעבוד, מתי שהוא רוצה, על הפרוייקטים שלו.
מאחר שרק מתי מעט מכירים את החלופות, אין לנו מושג כמה נצליח במערכת יחסים שונה מאשר עובד-מעביד. מסורות כאלו מתפתחות בקצב איטי להחריד. יחסי עובד-מעביד עדיין נושאים את החותם הגנטי של היחס אדון-עבד.
אני לא אוהב להיות אף אחד מהם. אני 'אקרע את התחת' בשביל הלקוח, אבל לא בא לי שהבוס יגיד לי מה לעשות. להיות בוס מתסכל באותה מידה; בהרבה מקרים פשוט יותר לעשות את הדרוש בכוחות עצמך, במקום לגרום לכך שמישהוא אחר יעשה זאת בשבילך. אני מוכן לעשות כל דבר אחר כדי להתחמק מלשבת במבחן הערכת ביצועים, בין אם כעובד, או כמעסיק.
נוסף על ההיסטוריה הלא מבטיחה שלה, לתעסוקה נספחו עניינים נוספים במהלך הזמן. רשימת השאלות שאסור לשאול במהלך ראיון עבודה כה ארוכה כיום, שמטעמי נוחיות לפחות, אני מניח שהיא אינסופית. במשרד אתה מהלך על 'קליפות ביצים' כדי למנוע אפשרות שתאמר או תעשה משהו שיחשוף את החברה לתביעה משפטית, ורק אלוהים יכול לעזור לך אם תפטר מישהו.
העובדה שאפשר לתבוע חברה על כך שהיא מפטרת עובד שלה, מעידה שתעסוקה אינה מערכת יחסים כלכלית רגילה. במערכת יחסים כלכלית טהורה אתה חופשי לעשות מה שבא לך. אם אתה לא רוצה לרכוש עוד צינורות ברזל מספק אחד ועובר לספק אחר, אתה לא חייב הסבר לאף אחד. אף אחד לא יכול להאשים אותך בגין החלפה לא מוצדקת של ספקי צינורות ברזל. צדק רומז למעין אחריות פטרנליסטית שאין לה זכר בפעילות כלכלית בין שווים.
רוב המגבלות החוקיות על המעסיקים נועדו להגן על העובדים. אבל אי אפשר שתהיה פעולה מבלי שתהיה לה תגובה שווה והפוכה לה. אי אפשר לצפות שלמעסיק תהיה אחריות פטרנליסטית כלפי העובדים, מבלי שהעובדים יהיו במעמד של 'ילדים'. וזה אינו כיוון הרצוי.
בפעם הבאה שאתה מבקר בעיר גדולה, הכנס לסניף הדואר הראשי ובחן את שפת הגוף של העובדים שם. הם מפגינים עלבון זועף של ילדים שמכריחים אותם לעשות משהו שהם לא רוצים לעשות. 'הסתדרות העובדים' שלהם הצליחה להשיג עבורם תנאים שדורות קודמים של עובדי דואר היו שמחים עליהם, אבל למרות זאת, עושה רושם שהם אינם מאושרים יותר. לא משנה כמה התנאים נוחים, המורל נפגע כאשר אתה נמצא בצד המקבל של מערכת יחסים פטרנליסטית. תשאלו כל ילד מתבגר.
אני רואה את החסרונות ביחסי מעביד-עובד, מפני שמצאתי את עצמי בשני הצדדים של מערכת יחסים טובה יותר: משקיע-מייסד. לא הייתי מנסה לטעון שהיא אינה בעייתית. כאשר ניהלתי חברת הזנק, המחשבות על המשקיעים טרדו את שנתי. היום, כאשר אני משקיע, החברות שאני משקיע בהן טורדות את שנתי. כל המועקה בידיעה שהבעיה שאתה מתמודד איתה עדיין שם. אבל הכאב כואב פחות כאשר הוא לא מהול בתרעומת.
אתרע מזלי והייתי מעורב במה שאפשר לסכם כניסיון מבוקר לבחון עניין זה. לאחר שיאהו רכשה את החברה שלנו התחלתי לעבוד שם. עשיתי את אותה העבודה בדיוק, בהבדל אחד - היו לי בוסים. לחרדתי, התחלתי להתנהג כמו ילד: הפכתי זועף ומרדן. הסיטואציה הזו הצליחה לעורר אצלי רגשות ששכחתי שקיימים בי.
היתרון הגדול בלהיות משקיע על פני להיות עובד, כפי שאפשר ללמוד מהדוגמאות של הקוד הפתוח והבלוגים, היא שאנשים שעובדים על פרוייקטים משלהם, יצרניים הרבה יותר. וחברת הזנק היא פרוייקט אישי בשני מובנים, שניהם חשובים: יצירתי, וכלכלי.
גוגל היא חברה יוצאת דופן שמצליחה להתאים את עצמה לכוחות שתארתי. הם השתדלו מאוד להפוך את המשרדים שלהם סטריליים פחות ממה שמקובל בחוות הקוביות המשרדית. הם מעניקים לעובדים מוכשרים חבילות גדולות של מניות, בדיוק כמו בחברת הזנק. הם אפילו מרשים להאקרים לנצל 20% מהזמן שלהם בפרוייקטים אישיים.
למה לא לתת לאנשים להשקיע 100% מהזמן שלהם בפרוייקטים אישיים, ובמקום לנסות לאמוד את ערך התפוקה שלהם, לתת להם את שווי השוק באמת? בלתי אפשרי? זה למעשה מה שעושה קרן הון סיכון.
האם אני טוען שאף אחד לא יועסק עוד, שכל אחד יתחיל חברת הזנק? כמובן שלא. אבל יותר אנשים היו יכולים לעשות זאת. כיום, אפילו הסטודנטים המבריקים ביותר עוזבים את האוניברסיטה עם תוכניות לתפוס משרה טובה. למעשה, מה שהם צריכים באמת לעשות, זה לעשות משהו בעל ערך. משרה היא רק דרך אחת, אבל השאפתנים יותר יעשו טוב אם הם יקבלו כסף ממשקיע במקום ממעסיק.
האקרים נוטים לחשוב שעסקים הם בשביל בעלי MBA. אבל מנהל עסקים זה לא בדיוק מה שתעשה בחברת הזנק. מה שאתה עושה שם זה 'יצירת' עסקים. השלב הראשון הוא בדרך כלל יצירת המוצר, כלומר פיתוח. זהו השלב הקשה ביותר. הרבה יותר קשה ליצור משהו שאנשים יאהבו, מאשר לקחת משהו שהם אוהבים ולנסות לגלות איך מתעשרים ממנו.
עוד עניין שמונע מאנשים לפתוח חברות הזנק הוא הסיכון. מי שיש להם ילדים ומשכנתא, צריכים לחשוב פעמיים. אבל לרוב האקרים הצעירים אין זה ולא זה.
כמו שאנחנו למדים מהדוגמה של הקוד הפתוח והבלוגים, תהנה בכל מקרה, גם אם תכשל. תעבוד על משהו שהוא שלך, במקום ללכת לאיזשהו משרד ולעשות מה שאומרים לך לעשות. יכול להיות שהרבה יותר קשה לנהל חברה משלך, אבל זה כואב הרבה פחות.
בטווח הארוך, ייתכן מאוד שזו תהיה ההשפעה הגדולה ביותר של הכוחות שמניעים את הקוד הפתוח והבלוגים: זניחת המודל הפטרנליסטי של יחסי עובד-מעביד והחלפתם במערכת יחסים כלכלית טהורה בין שווים.
הערות
(1) סקר של חברת פורסטר שהתפרסם כמאמר נושא ב-31 בינואר 2005, על השער של המגזין ביזנס וויק. עושה רושם שמישהו באמת חשב שצריך להחליף את השרת כדי להחליף את מערכת ההפעלה
(2) התקן עינוי, בלטינית: 'trepalium' - שזכה לשמו מאחר שהיה מורכב משלוש יתדות. אני לא יודע איך השתמשו בהם. המילה "Travel" מגיע מאותו שורש.
(3) היה מדובר בחדשות אמיתיות, במובן זה, אם במהלך מסיבת העיתונאים היו מוצגות לנשיא שאלות שהוא לא קיבל מראש.
(4) אחד העדויות לחוסר היעילות של העיתונים היא הדרישה שלהם לרישום לפני שאפשר לקרא את המאמרים. אני לא מכיר בלוג טיפש מספיק כדי לנסות.
(5) הם קיבלו את המאמר, אף עד שעניתי להם ושלחתי בחזרה את המהדורה המתוקנת, המדור במגזין עבורו יועד המאמר, נעלם באיזה ארגון מחדש.
אודות המחבר
המסה "What Business Can Learn from Open Source" מאת פול גראהם, תורגמה לעברית על ידי אורי שרף עבור לינמגזין, אוגוסט 2005. המאמר מבוסס על הרצאה בכנס Oscon 2005.
מי (שעדיין) לא מכירים את גראהם, או מעוניינים רוצים לקרא מסות אחרות פרי עטו בעברית, ראו גם: "פירוש המילה 'האקר'", מסה אחרת של גראהם שתרגם רן יניב-הרטשטיין.
אבל חשוב יותר, נדמה לי, אילו 52% הם. היום, כל מי שמתכוון להציע להשתמש במערכת ההפעלה Windows בשרתים, צריך להיות מסוגל להסביר מה ידוע לו שלא ידוע לגוגל, יאהו ואמזון.
אבל הדבר החשוב ביותר שעסקים צריכים ללמוד מהקוד הפתוח לא קשור בלינוקס, או פיירפוקס, אלא בכוחות שיצרו אותם. השפעתם תהיה, בסופו של דבר, מרחיקת לכת יותר מאשר רק לקבוע באיזו תוכנה תשתמש.
נוכל אולי לזהות כוחות סמויים אלו על ידי התבוננות בקוד הפתוח ובבלוגים. כפי שכבר הבחנת בודאי, יש ביניהם הרבה מן המשותף.
כמו בקוד הפתוח, אנשים עוסקים בכתיבת בלוגים בעצמם, ללא תמורה, מכיוון שהם נהנים מכך. כמו האקרים בקוד הפתוח, הבלוגרים מתחרים באנשים שכותבים למחייתם, ולעיתים קרובות הם גם מנצחים. השיטה שמבטיחה איכות זהה אף היא: השיטה הדרוויניסטית. חברות מבטיחות איכות על ידי הנהגת כללים שמונעים מהעובדים לפשל. אבל אין צורך בכללים אלו כאשר הקהל יכול לתקשר בינו לבין עצמו. אנשים פשוט יוצרים מה שבא להם; מה שטוב מתפשט, ומה שלא, מתעלמים ממנו. בשני המקרים, משוב מהקהל משפר גם את העבודה הטובה ביותר.
עניין משותף נוסף לבלוגים וקוד פתוח היא האינטרנט. אנשים היו מוכנים מאז ומתמיד לעבוד בחינם, אבל לפני עידן האינטרנט היה קשה להגיע לקהל רחב, או לשתף פעולה בפרוייקטים.
חובבים
אני סבור שהעיקרון החשוב ביותר שעסקים צריכים ללמוד, הוא שאנשים עובדים הרבה יותר קשה כאשר מדובר במשהו שהם אוהבים. טוב, זה בטח לא חדשות לרובנו. אז איך אני יכול לטעון שעסקים צריכים ללמוד? כאשר אני אומר שעסקים לא יודעים, אני מתכוון לומר שמבנה העסק לא משקף זאת.
עסקים עדיין משקפים מודל ישן יותר שניתן להמחיש אותו בעזרת המילה הצרפתית ל"עבודה": travailler. יש לה קרוב משפחה באנגלית שמשמעותו: "עינוי". (2)
בכל אופן, זו לא תהיה המילה האחרונה על עבודה. ככל שקהילות מתעשרות, הן למדות שלעבודה יש הרבה מן המשותף עם הרגלי תזונה. אנחנו יודעים היום שהרגלי התזונה של אבותינו, עובדי האדמה העניים, היו טובים יותר. כמו מזון עשיר, גם בטלה היא עניין רצוי רק אם אין לך די ממנה. אני חושב שאנחנו בנויים לעבודה, בדיוק כמו שתוכננו לעכל כמות מסויימת של סיבים ואנחנו חשים ברע אם אנחנו לא אוכלים מספיק.
יש מילה שמתארת אנשים שעובדים בשם האהבה לעניין: 'חובבים'. למילה הזו נקשרו משמעויות כה שליליות, עד שכיום, למרות שזה די ברור, אנחנו לא זוכרים עוד מה הייתה המשמעות המקורית של המילה. "חובב" היה במקור שם תואר חיובי. אבל במאה ה-20 היית חייב להיות "מקצוען", כלומר, מה שבהגדרה, חובבים אינם.
זה גם ההסבר לכך שעולם העסקים הופתע כל כך מלקח אחד של הקוד הפתוח: לפעמים, מי שעובדים מתוך אהבה, עובדים טוב יותר מאשר מי שעובדים תמורת כסף. אנשים לא עוברים מאינטרנט אקספלורר לפיירפוקס בגלל שהם רוצים לשנות את הקוד. הם עוברים מפני שהוא דפדפן טוב יותר.
זה לא שמיקרווספט לא משתדלת. הם יודעים שהבעלות על הדפדפן חיונית לצורך שימור המונופול שלהם. אבל הבעיה היא אותה הבעיה איתה הם מתמודדים בשרתים: הם לא יכולים לשלם לאנשים מספיק כסף, כדי שהם יפתחו משהו שעולה על תוכנה שקבוצה של האקרים מוכשרים מפתחת חינם.
אני חושד שמאז ומתמיד הפרזנו בחשיבותה של המקצוענות -- לא רק במשמעות של עבודה תמורת כסף, אלא גם בהיבטים של רשמיות וניתוק. עד כמה שזה היה בלתי נתפס בשנות ה-70, נניח, אני חושב שמקצוענות הייתה אופנה, שקודמה על ידי תנאים ששררו במקרה במאה ה-20.
אחד החשובים שבהם היה קיומם של "ערוצים." אפשר ללמוד הרבה מכך שאותה המילה שימשה לצורך תיאור מוצרים ומידע: היו "ערוצי הפצה" ו"ערוצי טלויזיה" ו"ערוצי רדיו".
התכולה המוגבלת של ערוצים מסוג זה, היא זו שהייתה אחראית לכך שנדמה היה שלמקצוענים יש יתרון על פני החובבים. הייתה כמות מוגבלת בלבד של משרות פנויות עבור עיתונאים מקצועיים, למשל, כך שהתחרות הבטיחה שהעיתונאי הממוצע היה טוב למדי. כל אחד יכול לבטא את דעתו בענייני היום בבר השכונתי. לכן, האדם הממוצע, כשהוא מבטא את דעתו בבר השכונתי, נשמע אידיוט לעומת עיתונאי מקצועי שכותב על אותו עניין.
פירסום הרעיונות שלך ברשת מוגבל אפילו פחות. אתה לא חייב לקנות משקה, והם מרשים גם לקטינים להכנס. מיליוני אנשים מפרסמים ברשת, והרמה הממוצעת של התוכן שהם מפרסמים, כפי שאפשר לצפות, אינה טובה במיוחד. כל זה גרם לתקשורת להאמין שבלוגים אינם מהווים סכנה והם בגדר אופנה חולפת.
למעשה האופנה היא המילה "בלוג", לפחות כפי שהתקשורת (המודפסת) משתמשת בה היום. כשהם מדברים על "בלוגר" הם לא מתכוונים למי שמפרסם תוכן בבלוג, אלא כל מי שמפרסם ברשת. הגדרה זו תהפוך בעתיד בעייתית, ככל שהרשת תהפוך למדיום המועדף. לכן אני מציע מילה אחרת כדי לתאר מי שמפרסם ברשת. אולי "כותב" (writer)?
אלו בתקשורת המודפסת שפוטרים כלאחר יד כתיבה ברשת בגלל האיכות הממוצעת הנמוכה שלה, מתעלמים מהעניין החשוב יותר: אף אחד לא קורא את "הבלוג הממוצע". בעולם הישן של "ערוצים" הייתה משמעות לאיכות ממוצעת, מפני שקיבלת אותה בין אם רצית או שלא. אבל עכשיו אתה יכול לקרא איזה כותב שתרצה. לכן, התקשורת אינה מתחרה "באיכות הממוצעת" של הכתיבה המקוונת. הם מתמודדים עם הכותבים המוכשרים ביותר. וכמו מיקרוסופט, הם מפסידים.
אני יודע את זה מניסיוני כקורא. למרות שרוב הפרסומים המודפסים זמינים גם ברשת, אני קורא 2-3 מאמרים באתרים אחרים ברשת, על כל מאמר שאני קורא באתר של המגזין, או העיתון.
וכאשר אני קורא מאמרים בניו יורק טיימס למשל, אני לעולם לא מגיע אליהם מהדף הראשי באתר הניו יורק טיימס. לרוב אני מגיע אליהם מאגרגטורים כמו Google News, או סלאשדוט, או דלישס. אגרגטורים מוכיחים עד כמה הם טובים יותר מאשר ה"הערוץ". בעמוד הראשי של הניו יורק טיימס יש רשימה של מאמרים שנכתבו על ידי אנשים שמועוסקים על ידי העיתון. דלישס היא רשימה של מאמרים מעניינים. ורק עכשיו, כשאתה יכולה לראות את שניהם זה לצד זה, אתה יכול לראות מה מעט המשותף ביניהם.
רוב המאמרים בעיתונים (המודפסים) משעממים. למשל, הנשיא גילה שרוב המצביעים חושבים שההחלטה לפלוש לעירק הייתה שגויה, לכן הוא נואם נאום לאומה כדי לגייס תמיכה. איפה ה- "אדם נשך כלב" בידיעה זו? לא שמעתי את הנאום לאומה, אבל אני די בטוח שאני יכול לומר לכם מה הוא אמר בדיוק. נאום כזה, במובן הכי מהותי שלו, אינו חדשה: אין בו שום דבר חדש (3).
אין שום דבר חדש ברוב "החדשות" על דברים שהשתבשו, מלבד שמות האנשים והמקומות. ילד נחטף; סופת טורנדו; מעבורת טבעה; כריש תקף מישהו; מטוס קל התרסק. ומה אתה למד על העולם מסיפורים אלה? שום דבר. הם פשוט אוסף של נתונים; מה שעושה אותם מרתקים, הוא בדיוק מה שהופך אותם לא רלבנטיים.
כמו בתוכנה, כאשר המקצוענים מייצרים זבל כזה, לא מפתיע בכלל לגלות שחובבים מתעלים עליהם. מי שתלויים בערוץ, יפסידו בגללו. אם אתה מאמץ הרגלים רעים של שוק בו כמות המתחרים קטנה (אוליגופול), תתקשה להגמל מהרגלים אלו כאשר לפתע תופיע תחרות (4).
מקומות-עבודה
עניין משותף נוסף לבלוגים וקוד פתוח הוא שהם נוצרים על ידי אנשים שעובדים מהבית. זה אולי לא נשמע מפתיע. אבל זה צריך להפתיע. זה בערך כמו מטוס שהורכב בעבודת יד שמפיל F-18. חברות משקיעות מיליונים כדי לבנות בנייני משרדים למטרה אחד בלבד, כדי לשמש מקום עבודה. למרות זאת, אנשים שעובדים לבדם מביתם, בתים שלא תוכננו כלל לשמש מקום עבודה, מתגלים פוריים יותר.
זה מוכיח מה שרבים מאיתנו חשדו בו תמיד. המשרד הממוצע הוא מקום עבודה גרוע לצורך עבודה. ומה שהופך אותם לא מתאימים לעבודה, הן בדיוק התכונות שאנחנו מזהים עם מקצועיות. הסטריליות של המשרדים אמורה לאפשר יעילות. אבל "לאפשר" יעילות זה לא כמו "להיות" יעיל.
האוירה במשרד הממוצע תורמת לפוריות בערך כמו שציור להבות על כנף המכונית תורם לשיפור הביצועים. מה שעגום במשרדים הוא לא רק המראה שלהם. ההתנהגות של האנשים גרועה באותה מידה.
בחברות הזנק מצב העניינים שונה. במקרים רבים חברה כזו מתחילה בדירת מגורים. במקום מחיצות הפרדה בצבע בז', יש להם רהיטים שהם קנו מיד שניה. הם עובדים בשעות לא שגרתיות ולובשים בגדים רגילים. הם גולשים לאתרים שהם רוצים, מבלי לחשוש שאולי זה "לא ראוי". את השיח הלבבי-סתמי של המשרד, מחליף חוש הומור מרושע. ואתם יודעים מה? בשלב הזה, החברה פוריה יותר מאשר היא תהיה אי פעם.
אולי אין זה מקרה. ייתכן שהיבטים מסויימים של מקצועיות הם הפסד נטו.
העניין הכי מדכא בעבודה במשרד עבורי, הוא הצורך להמצא בו בשעות קבועות. לרוב יש מעט מאוד אנשים שחייבים להיות שם בשעות אלו, אבל הסיבה לכך שכולם עובדים בשעות קבועות, היא כדי שניתן יהיה למדוד את התפוקה שלהם.
שעות עבודה קשיחות נועדו להבטיח שאם לא ניתן להכריח אנשים לעבוד, אפשר יהיה לפחות למנוע מהם לבלות בנעימים. אם העובדים חייבים להיות בבניין מספר שעות קבוע בכל יום, ונאסר עליהם לעסוק בדברים שאינם קשורים בעבודה, אז הם יהיו חייבים לעבוד. בתאוריה. בפועל, את מרבית זמנם הם מבלים באזור האפור שבו הם לא עובדים וגם לא נהנים.
אם אפשר היה למדוד את תפוקת האנשים, רוב החברות לא היו צריכות לקבוע ימי עבודה. אפשר היה פשוט לומר: זה מה שעליכם לעשות. מתי שבא לכם, ואיפה שבא לכם. אם העבודה דורשת שתהיו בקשר עם אחרים בחברה, ייתכן שתצטרכו להיות במשרד לפרק זמן מסויים. אחרת, לא אכפת לנו.
זה נשמע אולי אוטופי, אבל זה מה שאמרנו למי שבאו לעבוד בחברה שלנו. לא היו שעות משרד קבועות. לעולם לא הגעתי למשרד לפני 11 בבוקר. אבל לא אמרנו את זה כדי להיות נדיבים. אמרנו: אם אתה עובד כאן, אנחנו מצפים ממך שתעבוד. אל תנסה לעבוד עלינו על ידי זה שתהיה כאן כל הזמן.
הבעיה עם מודל הנוכחות (facetime) היא לא רק שהוא מדכא את המורל, אלא שאלו שמעמידים פנים שהם עובדים, מפריעים למי שעובדים באמת. אני משוכנע שמודל הנוכחות הזה הוא שאחראי לכך שבארגונים גדולים מתקיימות כל כך הרבה פגישות. יחסית לכוח האדם שלהם, ארגונים גדולים מפיקים מעט מאוד. ולמרות זאת, כל האנשים הללו חייבים להיות במשרד 8 שעות ביום לפחות. כאשר כל כך הרבה זמן חולף מצד אחד, ומשיגים כל כך מעט, מצד שני, משהו חייב למלא את החלל שנוצר. פגישות הן המנגנון העיקרי לצריכת עודף הזמן.
למשך שנה שלמה עבדתי בעבודה עם שעות משרד רגילות, ואני זוכר היטב את התחושה המוזרה והנעימה שאופפת אותך במהלך הפגישות. הייתי מודע לעניין בגלל החידוש, בגלל ששילמו לי בשביל לכתוב קוד. זה היה מדהים מפני שזה כאילו ששמו לי על השולחן מכונה שפלטה שטר של דולר כל שתי דקות, ולא משנה מה עשיתי. אפילו כשהייתי בשירותים! בגלל שהמכונה הדימיונית הזו עבדה כל הזמן, חשתי שאני חייב לעבוד גם כן. לכן הפגישות היו כה מרגיעות. הן נחשבו לעבודה, אבל הן היו הרבה יותר קלות מעבודה. כל מה שהיית צריך לעשות זה לשבת ולהראות כאילו אתה מקשיב בתשומת לב.
פגישות הן כמו סם מרגיע, אבל עם אפקט של רשת. גם דואר אלקטרוני, בקנה מידה מוגבל. נוסף על העלות הישירה בזמן, יש גם עלות שקשורה בפרגמנטציה -- שבירת שיגרת היום של האנשים לחלקים קטנים מכדי שניתן יהיה אפשר לעשות משהו מועיל באמת.
אתם יכולים לראות כמה הפכתם תלויים במשהו, כאשר הוא נלקח פתאום. לכן, אני מציע לארגונים גדולים את הניסוי הבא. בחרו יום אחד בו אסור יהיה לקיים פגישות - יום בו כולם צריכים לשבת מאחרי השולחן שלהם ולעבוד ללא הפסקה על דברים שהם יכולים לעשות לבדם. מידה מסויימת של תקשורת עם אחרים דרושה ברוב העבודות, אבל אני בטוח שעובדים רבים היו יכולים למלא 8 שעות בעבודה לבדם. אפשר לקרא לזה "יום עבודה."
בעיה אחרת עם 'כאילו עבודה' היא שהרבה פעמים היא נראית טוב יותר מאשר עבודה של ממש. כאשר אני כותב או מתכנת, אני משקיע אותה כמות של זמן בחשיבה, כמו בהקלדה. רוב הזמן אני פשוט יושב ושותה כוס תה, או מסתובב בשכונה. זהו שלב קריטי -- מכאן באים רעיונות -- ולמרות זאת, אני מרגיש אשמה אם אני עושה זאת ברוב המשרדים, כאשר כל האחרים נראים עסוקים.
קשה לראות כמה מנהגים מסויימים רעים, עד שיש הזדמנות להשוות אותם עם משהו אחר. זו הסיבה מדוע קוד פתוח, ואפילו בלוגים במקרים מסויימים, כה חשובים. הם מראים לנו איך עבודה נראית באמת.
אנחנו ממנים 8 חברות הזנק חדשות כרגע. חבר התעניין איך הם פותרים את בעיית שטח המשרדים, והוא נראה מופתע לשמוע שאמרנו להם לעבוד מהדירות שהם מתגוררים בהן. אבל לא הצענו להם זאת כדי לחסוך כסף. עשינו את זה כי רצינו שהתוכנה שלהם תהיה טובה. עבודה בתנאים גרועים ובסביבה לא פורמאלית, זה מה שחברות הזנק עושות כהלכה מבלי שהן מבינות זאת. ברגע שאתה מגיע למשרד, העבודה והחיים מתרחקים זה מזה.
זו אחת הדיברות של מקצוענות. החיים והעבודה אמורים להיות נפרדים. אבל אני בטוח שזו טעות.
מלמטה למעלה
הלקח השלישי שאפשר ללמוד מהקוד הפתוח והבלוגים, הוא שרעיונות יכולים להגיע מלמטה במקום לזרום מלמעלה. קוד פתוח ובלוגים עובדים בגישת 'מלמטה למעלה' (bottom up): אנשים עושים מה שבא להם ומה שטוב באמת, שורד.
נשמע מוכר? זהו העיקרון של כלכלת שוק. אירוני, אבל למרות שקוד פתוח ובלוגים נעשים ללא תמורה, העולמות האלו דומים לכלכלת השוק, בזמן שרוב החברות, בזמן שהן מדברות על היתרונות של כלכלה חופשית, מנוהלות מבפנים כמו המדינות הקומוניסטיות.
ישנם שני כוחות אשר ביחד, הם מכוונים את העיצוב: רעיונות בנוגע למה לעשות בשלב הבא, ואכיפת איכות. בתקופת "הערוצים" שניהם זרמו מלמעלה. למשל, עורכי העיתונים הקצו מאמרים לעיתונאים, ואז ערכו את מה שהם כתבו.
קוד פתוח ובלוגים מגלים לנו שזה יכול להיות אחרת. רעיונות, ואפילו אכיפת איכות, יכולים להגיע מלמטה. בשני המקרים התוצאות אינן רק "סבירות", הן טובות יותר. למשל, קוד פתוח אמין יותר בגלל שהוא קוד פתוח; כל אחד יכול למצוא בו שגיאות.
אותו הדבר תקף גם בכתיבה. סמוך למועד הפירסום הייתי מוטרד מאוד בגלל המסות ב'האקרים וציירים' (Hacker & Painters) שלא התפרסמו ברשת. רק לאחר שמסה זכתה למספר אלפי חשיפות, הרגשתי בטוח לגביה. אבל המסות הללו זכו לחשיפה מוגבלות הרבה יותר. זה היה בערך כמו לשחרר תוכנה בלי לבדוק אותה קודם.
כך בדיוק נראה עולם הפירסום פעם. היית בר מזל אם 10 אנשים קראו את הטיוטה שלך. הייתי כבר כה מורגל לפרסם ברשת, שהשיטה הישנה נראתה לי בלתי אמינה באופן מדאיג. כמו להאלץ להסתמך על חוש ההתמצאות שלך אחרי שהתרגלת כבר להשתמש ב-GPS.
עוד משהו שאני אוהב בפירסום מקוון זו האפשרות לכתוב מתי שאתה רוצה, ולפרסם מתי שאתה רוצה. לפני מספר חודשים כתבתי משהו שנראה לי מתאים למגזין כלשהו, אז שלחתי אותו לעורך שאני מכיר. בזמן שהמתנתי לתשובה, גיליתי להפתעתי שאני מקווה שהם ידחו את המאמר. אז אוכל לפרסם אותו באינטרנט מיד. אם הם יקבלו אותו ידרשו מספר חודשים לפני שמישהו יקרא אותו, ובינתיים אצטרך להלחם על כל מילה עם איזה עורך בן 25. (5)
עובדים רבים היו רוצים לעשות דברים נפלאים עבור החברה שמעסיקה אותם, אבל ברוב המקרים היא לא תאפשר להם. כמה פעמים שמענו סיפורים על עובדים שהתחננו בפני ההנהלה שתתיר להם לבנות דברים שייצרו עבורה רווחים והחברה סירבה? הדוגמה המפורסמת ביותר היא בוודאי זו של סטיב ווזניאק (Steve Wozniak) שרצה במקור לבנות מיקרו-מחשב עבור מעסיקתו דאז, חברת HP. והיא סירבה לו. הסכמתה של יבמ לוותר על בלעדיות על הפצת מערכת ההפעלה DOS נמצאת על אותה הסקלה ב'פאשלומטר'. אבל אני חושב שזה קורה כל הזמן. אנחנו פשוט לא שומעים על כך. בדרך כלל מאחר שכדי להוכיח שאתה צודק, תהיה חייב לפרוש ולהקים חברה משלך. כמו שעשה ווזניאק.
חברות-הזנק
אז אלו הם שלוש הדברים החשובים ביותר שהקוד הפתוח והבלוגים יכולים ללמד את עולם העסקים: (1) אנשים מתאמצים יותר כאשר הם עושים דברים שהם אוהבים, (2) סביבת העבודה הסטנדרטית אינה יצרנית, (3) גישת מלמטה-למעלה עובדת בדרך כלל טוב יותר מאשר להיפך.
אני יכול לדמיין מנהלים אומרים בשלב זה: על מה האיש הזה מדבר? מה זה עוזר לי לדעת שהמפתחים שלי יהיו יצרנים יותר עם הם יעבדו בביתם על הפרוייקטים שלהם? אני צריך את הישבנים שלהם כאן ואת תשומת הלב המלאה שלהם לגירסה 3.2 של התוכנה שלנו, או שלעולם לא נעמוד בלו"ז.
וזה נכון, היתרונות הספציפיים שהמנהל יכול להפיק מהכוחות שתארתי כאן, כמעט ולא קיימים. כאשר אני אומר שעסקים יכולים ללמוד מקוד פתוח, אני לא מתכוןן לעסק מסויים. אני מתכוון שעסקים יכולים ללמוד תנאים חדשים, בדיוק כמו שמאגר הגנים שלנו למד. אני לא אומר שחברות יכולות להתפקח, רק שהמטומטמות יותר פשוט ימותו.
אז איך יראו עסקים לאחר שהם יאמצו את הלקחים שהם למדו מהקוד הפתוח והבלוגים? אני חושב שהמכשול הגדול ביותר שמונע מאיתנו לראות את העתיד היא ההנחה שמי שעובדים בשבילך חייבים להיות 'מועסקים' (employees). אבל תחשוב על מה שקורה מתחת לפני השטח: לחברה יש קצת כסף והיא משלמת לעובד משכורת, בתיקווה שהוא יפיק תוצרים שערכם עולה על שווי המשכורת שהוא מקבל. האמת היא שקיימות דרכים אחרות לאפשר מערכת יחסים כזו. במקום לשלם לעובד ממשכורת, מדוע לא לתת לו את הכסף כהשקעה? אזי, במקום לבוא למשרד כדי לעבוד על הפרוייקטים שלך, הוא יוכל לעבוד, מתי שהוא רוצה, על הפרוייקטים שלו.
מאחר שרק מתי מעט מכירים את החלופות, אין לנו מושג כמה נצליח במערכת יחסים שונה מאשר עובד-מעביד. מסורות כאלו מתפתחות בקצב איטי להחריד. יחסי עובד-מעביד עדיין נושאים את החותם הגנטי של היחס אדון-עבד.
אני לא אוהב להיות אף אחד מהם. אני 'אקרע את התחת' בשביל הלקוח, אבל לא בא לי שהבוס יגיד לי מה לעשות. להיות בוס מתסכל באותה מידה; בהרבה מקרים פשוט יותר לעשות את הדרוש בכוחות עצמך, במקום לגרום לכך שמישהוא אחר יעשה זאת בשבילך. אני מוכן לעשות כל דבר אחר כדי להתחמק מלשבת במבחן הערכת ביצועים, בין אם כעובד, או כמעסיק.
נוסף על ההיסטוריה הלא מבטיחה שלה, לתעסוקה נספחו עניינים נוספים במהלך הזמן. רשימת השאלות שאסור לשאול במהלך ראיון עבודה כה ארוכה כיום, שמטעמי נוחיות לפחות, אני מניח שהיא אינסופית. במשרד אתה מהלך על 'קליפות ביצים' כדי למנוע אפשרות שתאמר או תעשה משהו שיחשוף את החברה לתביעה משפטית, ורק אלוהים יכול לעזור לך אם תפטר מישהו.
העובדה שאפשר לתבוע חברה על כך שהיא מפטרת עובד שלה, מעידה שתעסוקה אינה מערכת יחסים כלכלית רגילה. במערכת יחסים כלכלית טהורה אתה חופשי לעשות מה שבא לך. אם אתה לא רוצה לרכוש עוד צינורות ברזל מספק אחד ועובר לספק אחר, אתה לא חייב הסבר לאף אחד. אף אחד לא יכול להאשים אותך בגין החלפה לא מוצדקת של ספקי צינורות ברזל. צדק רומז למעין אחריות פטרנליסטית שאין לה זכר בפעילות כלכלית בין שווים.
רוב המגבלות החוקיות על המעסיקים נועדו להגן על העובדים. אבל אי אפשר שתהיה פעולה מבלי שתהיה לה תגובה שווה והפוכה לה. אי אפשר לצפות שלמעסיק תהיה אחריות פטרנליסטית כלפי העובדים, מבלי שהעובדים יהיו במעמד של 'ילדים'. וזה אינו כיוון הרצוי.
בפעם הבאה שאתה מבקר בעיר גדולה, הכנס לסניף הדואר הראשי ובחן את שפת הגוף של העובדים שם. הם מפגינים עלבון זועף של ילדים שמכריחים אותם לעשות משהו שהם לא רוצים לעשות. 'הסתדרות העובדים' שלהם הצליחה להשיג עבורם תנאים שדורות קודמים של עובדי דואר היו שמחים עליהם, אבל למרות זאת, עושה רושם שהם אינם מאושרים יותר. לא משנה כמה התנאים נוחים, המורל נפגע כאשר אתה נמצא בצד המקבל של מערכת יחסים פטרנליסטית. תשאלו כל ילד מתבגר.
אני רואה את החסרונות ביחסי מעביד-עובד, מפני שמצאתי את עצמי בשני הצדדים של מערכת יחסים טובה יותר: משקיע-מייסד. לא הייתי מנסה לטעון שהיא אינה בעייתית. כאשר ניהלתי חברת הזנק, המחשבות על המשקיעים טרדו את שנתי. היום, כאשר אני משקיע, החברות שאני משקיע בהן טורדות את שנתי. כל המועקה בידיעה שהבעיה שאתה מתמודד איתה עדיין שם. אבל הכאב כואב פחות כאשר הוא לא מהול בתרעומת.
אתרע מזלי והייתי מעורב במה שאפשר לסכם כניסיון מבוקר לבחון עניין זה. לאחר שיאהו רכשה את החברה שלנו התחלתי לעבוד שם. עשיתי את אותה העבודה בדיוק, בהבדל אחד - היו לי בוסים. לחרדתי, התחלתי להתנהג כמו ילד: הפכתי זועף ומרדן. הסיטואציה הזו הצליחה לעורר אצלי רגשות ששכחתי שקיימים בי.
היתרון הגדול בלהיות משקיע על פני להיות עובד, כפי שאפשר ללמוד מהדוגמאות של הקוד הפתוח והבלוגים, היא שאנשים שעובדים על פרוייקטים משלהם, יצרניים הרבה יותר. וחברת הזנק היא פרוייקט אישי בשני מובנים, שניהם חשובים: יצירתי, וכלכלי.
גוגל היא חברה יוצאת דופן שמצליחה להתאים את עצמה לכוחות שתארתי. הם השתדלו מאוד להפוך את המשרדים שלהם סטריליים פחות ממה שמקובל בחוות הקוביות המשרדית. הם מעניקים לעובדים מוכשרים חבילות גדולות של מניות, בדיוק כמו בחברת הזנק. הם אפילו מרשים להאקרים לנצל 20% מהזמן שלהם בפרוייקטים אישיים.
למה לא לתת לאנשים להשקיע 100% מהזמן שלהם בפרוייקטים אישיים, ובמקום לנסות לאמוד את ערך התפוקה שלהם, לתת להם את שווי השוק באמת? בלתי אפשרי? זה למעשה מה שעושה קרן הון סיכון.
האם אני טוען שאף אחד לא יועסק עוד, שכל אחד יתחיל חברת הזנק? כמובן שלא. אבל יותר אנשים היו יכולים לעשות זאת. כיום, אפילו הסטודנטים המבריקים ביותר עוזבים את האוניברסיטה עם תוכניות לתפוס משרה טובה. למעשה, מה שהם צריכים באמת לעשות, זה לעשות משהו בעל ערך. משרה היא רק דרך אחת, אבל השאפתנים יותר יעשו טוב אם הם יקבלו כסף ממשקיע במקום ממעסיק.
האקרים נוטים לחשוב שעסקים הם בשביל בעלי MBA. אבל מנהל עסקים זה לא בדיוק מה שתעשה בחברת הזנק. מה שאתה עושה שם זה 'יצירת' עסקים. השלב הראשון הוא בדרך כלל יצירת המוצר, כלומר פיתוח. זהו השלב הקשה ביותר. הרבה יותר קשה ליצור משהו שאנשים יאהבו, מאשר לקחת משהו שהם אוהבים ולנסות לגלות איך מתעשרים ממנו.
עוד עניין שמונע מאנשים לפתוח חברות הזנק הוא הסיכון. מי שיש להם ילדים ומשכנתא, צריכים לחשוב פעמיים. אבל לרוב האקרים הצעירים אין זה ולא זה.
כמו שאנחנו למדים מהדוגמה של הקוד הפתוח והבלוגים, תהנה בכל מקרה, גם אם תכשל. תעבוד על משהו שהוא שלך, במקום ללכת לאיזשהו משרד ולעשות מה שאומרים לך לעשות. יכול להיות שהרבה יותר קשה לנהל חברה משלך, אבל זה כואב הרבה פחות.
בטווח הארוך, ייתכן מאוד שזו תהיה ההשפעה הגדולה ביותר של הכוחות שמניעים את הקוד הפתוח והבלוגים: זניחת המודל הפטרנליסטי של יחסי עובד-מעביד והחלפתם במערכת יחסים כלכלית טהורה בין שווים.
הערות
(1) סקר של חברת פורסטר שהתפרסם כמאמר נושא ב-31 בינואר 2005, על השער של המגזין ביזנס וויק. עושה רושם שמישהו באמת חשב שצריך להחליף את השרת כדי להחליף את מערכת ההפעלה
(2) התקן עינוי, בלטינית: 'trepalium' - שזכה לשמו מאחר שהיה מורכב משלוש יתדות. אני לא יודע איך השתמשו בהם. המילה "Travel" מגיע מאותו שורש.
(3) היה מדובר בחדשות אמיתיות, במובן זה, אם במהלך מסיבת העיתונאים היו מוצגות לנשיא שאלות שהוא לא קיבל מראש.
(4) אחד העדויות לחוסר היעילות של העיתונים היא הדרישה שלהם לרישום לפני שאפשר לקרא את המאמרים. אני לא מכיר בלוג טיפש מספיק כדי לנסות.
(5) הם קיבלו את המאמר, אף עד שעניתי להם ושלחתי בחזרה את המהדורה המתוקנת, המדור במגזין עבורו יועד המאמר, נעלם באיזה ארגון מחדש.
אודות המחבר
המסה "What Business Can Learn from Open Source" מאת פול גראהם, תורגמה לעברית על ידי אורי שרף עבור לינמגזין, אוגוסט 2005. המאמר מבוסס על הרצאה בכנס Oscon 2005.
מי (שעדיין) לא מכירים את גראהם, או מעוניינים רוצים לקרא מסות אחרות פרי עטו בעברית, ראו גם: "פירוש המילה 'האקר'", מסה אחרת של גראהם שתרגם רן יניב-הרטשטיין.