בעתים כתיקונן הייתי שוכר מכונית ונוסע ישר למגרש החנייה רחב הידיים של ה MicroCenter. הפעם החלטתי להסתמך על תחבורה ציבורית, בפרט מפחד הנהגים האחרים שאינם מורגלים לנהוג בשלג. זה לא היה קורה באוטווה, מונטריאול או בוסטון ומן הסתם גם לא במוסקווה. שם לא הייתה מפסיקה סופה שכזו את שגרת החיים. לא כן בוושינגטון - אבל זה לא מספיק כדי להרתיע אותי מלהגיע למטרתי; ובלבד שהחנות תהיה פתוחה – מה שלא היה ברור כלל ועיקר.
א.
בוושינגטון הבירה הייתי אמור לשהות בסך-הכל שלשה ימים: מיום ראשון ועד שלישי. ובין הא לדא תכננתי לסור, ביום שני, לחנות MicroCenter אשר ברוקוויל, השוכנת ממש בקצה ה"קיבוץ" הידוע. היא הייתה שייכת, לפני שנים, לרשת CompUSA אבל זו קרסה בינתיים והמקום נרכש על ידי המתחרים.
כיום ניתן להשיג הכל באינטרנט, ובמחירים תחרותיים, אבל השהות שלי הייתה קצרה מדי כדי לבנות על כך – בפרט נוכח סדרי האספקה הלקויים של UPS ושל USPS בוושינגטון (מחשב נייד "עשה זאת בעצמך" (חלק שני)) ואי לכך החלטתי להתייצב פיסית בחנות ולשאת ממנה את הטובין במו ידי.
בעוד מועד נכנסתי לאתר Micro Center Rockville כדי לבדוק מה יש להם להציע, ואז גם נוכחתי כי הם הנהיגו שרות חדש (למאוכזבי UPS, כנראה): הזמן ברשת ואסוף בחנות! החבילה תמתין לך שם תוך 18 דקות מסיום ההזמנה ברשת... אבל אפילו באפשרות הזאת מאסתי. אחרי הכל, אחת ההנאות בשוק היא האפשרות למשש את הסחורה במו ידיך ולהשוות אותה לאחרות.
אבל על מה כל המהומה? מדוע לגשת לשם בכלל? פרט לכך שזו חנות גדולה ומרשימה (אמנם לא גדולה כמו Fry's שבקליפורניה, אבל בכל זאת...), ותמיד מעניין לשוטט בה (פרט לחומרה היא מוכרת גם תוכנה וספרות מקצועית) הטרידה אותי אי-האפשרות לשפר את ביצועיו של "מהיר" החדש בשל מגבלות לוח האם שלו (Negative Results). החלטתי איפה שבשלה העת לרכוש לוח-אם חדש ל"מהיר" – ובאותו רגע לא העלאתי על דעתי שבקרוב אהיה כאותו אדם שמצא חבל וכשהגיע הביתה נוכח שבקצהו קשורה פרה.
לקראת הביקור בחנות אספתי נתונים ברשת וקראתי סקירות על לוחות האם המוצעים בה למכירה, ואז התבררו לי מספר עובדות:
גם אינטל וגם AMD עברו בשנה האחרונה ליצור דור מעבדים חדש המבוסס על טכנולוגיה של 45 ננו-מטר, כלומר שטח כל טרנזיסטור או מוליך בהם הוא פחות מחצי שטחו בדור הקודם (65 ננו-מטר).
מקור האור למכונות הליטוגרפיה היוצרות אותם הוא עדיין אותו לייזר ארגון-פלוריד שייצר גם את הדורות הקודמים, באורך גל 155 ננו-מטר - וגם זה עושה אותם קרובים ללבי. באמצעות פיתוחים גאוניים בתחום האופטיקה שנערכו בשנים האחרונות – מתאפשרת היום פעולה זו שנחשבה פעם כמנוגדת לחוקי הטבע. מעבדים אלה חזקים מכל אשר היה לפניהם, מיצרים פחות חום פר טרנסיסטור ו"בדרך הטבע" זקוקים לתושבת שונה ולשרותים שונים. כל לוחות האם המתקדמים בחנות הנ"ל מתאימים לדור המעבדים הזה, ומכאן גם לא מתאימים למעבדי ה Athlon 64 X2 שברשותי. מסקנה: בנוסף ללוח אם מתקדם אני זקוק גם למעבד חדש ולזיכרונות חדשים.
אז במי לבחור? הסקירות המליצו פה אחד על מעבדי אינטל החדשים מסדרה i7, שעקפו לדבריהן את AMD והשאירוה מאחור. המעבד המתקדם שהיה זמין בחנות (one per household!) הוא i7-870 בעל שמונה ליבות במהירות שעון 2.93 ג'יגה. מעבד זה מסוגל לעבוד עם זכרונות DDR3 בעלי מהירות של למעלה מ-2000 מגה – אבל סוקרים רבים ציינו שאין (ולא יכול להיות) שום הבדל בביצועיו עם זיכרון כזה או זיכרון בעל חצי המהירות, וגם עם זכרון במהירות 800 מגה בקושי ניכר הבדל בביצועים.
החלטתי איפה לקנות את המעבד הנ"ל עם זיכרון DDR3 במהירות 1033 מגה. הכנתי רשימה של מועמדים ללוח האם ובחרתי להתרשם מהם במקום וגם להתייעץ עם המוכר ורק אז להחליט. זהו. הכנותיי למסע הקניות הסתיימו.
בשבת ירד שלג כבד על וושינגטון. כלי התקשורת האמריקאים, היסטריים ונוטים להגזמה כהרגלם כינו את הסופה "סופת המאה" ודיווחו, כמקובל בארץ ההיא ש"מאה אלף בתי אב נשארו ללא חשמל" – מתעלמים כתמיד מכך שהסטנדרטים בהם בנויה הרשת אצלם נמוכים כל-כך (יש האומרים – במזיד, כי באיזה שהיא דרך עקומה חברות החשמל מרוויחות משיקום תדיר של הרשת) עד שכל רוח מצויה מפילה אותה.
תנועת האוטובוסים והמטוסים הופסקה. הרכבת והמוניות התמלאו עד אפס מקום והפקיעו מחירים. תמונות מהסופה ואחריה תוכלו לראות בבלוג של נטשה מוזגוביה.
ביום ראשון הייתה וושינגטון משותקת – אין יוצא ואין בא. אמהות מפוחדות שלחו את האבות הרוטנים להלחם על בקבוק חלב בסופרמרקט הסגור או הריק. תקציב פינויי השלג מהרחובות של עיריית וושינגטון אזל כבר בסופה הקודמת, בדצמבר, והיא פנתה בבקשת סיוע לממשל. אבל כמו בסיפור החור בדלי של אשתו של יוסף הממשל היה משותק עקב סופת השלגים ואי פינוי השלג מהרחובות ולא היה יכול לדון בבקשה...
מזל שבאותו יום היה סופרבול ואצל כל מי שפעלה הטלוויזיה נשכחו הצרות. בתום המשחק הודיעו כי ביום שני יהיו כל בתי הספר, האוניברסיטאות, מוסדות הציבור – סגורים, וכמוהם גם הבנקים הגדולים ומוסדות המחקר הפרטיים. המטרו יפעל במתכונת חרום רק בקווים שמתחת לאדמה. אז איך אגיע לרוקוויל – מרחק כעשרה ק"מ מוושינגטון?
בעתים כתיקונן הייתי שוכר מכונית ונוסע ישר למגרש החנייה רחב הידיים של ה MicroCenter. הפעם החלטתי להסתמך על תחבורה ציבורית, בפרט מפחד הנהגים האחרים שאינם מורגלים לנהוג בשלג. זה לא היה קורה באוטווה, מונטריאול או בוסטון ומן הסתם גם לא במוסקווה. שם לא הייתה מפסיקה סופה שכזו את שגרת החיים. לא כן בוושינגטון - אבל זה לא מספיק כדי להרתיע אותי מלהגיע למטרתי; ובלבד שהחנות תהיה פתוחה – מה שלא היה ברור כלל ועיקר.
למחרת, יום שני, היה יום יפיפה. שמש זוהרת על עולם לבן, הבוהק תחת שמיים כחולים נקיים בטמפרטורה 15 מעלות מתחת. לבשתי את הפרקה וחבשתי משקפיים בעלי עדשה מתכהה כהגנה מסינוור, ויצאתי לדרך. את המדרכות פינו משלג הדיירים כנדרש בחוק. מפלסות שלג פינו משלג את הרחובות וערמו אותו על המכוניות החונות בצידיהן ועל הקטעים במעברי החציה שבין מרכז הרחוב והמדרכה. על הקטעים אלה לא אחראי איש והם הפכו את ההליכה ל Metro Center שברחוב J למבצע הרואי ומרטיב גרביים. שלטי חנויות ומלונות התמוטטו מעומס השלג. כשהגעתי לתחנה ראיתי כי המדרגות הנעות פסקו מלכת והתחנה עצמה שרויה בחשכה. בקושי רב מגשש באפלה הצלחתי להפעיל את האוטומט למכירת כרטיסים.
כשהגיעה הרכבת התברר כי היא נוסעת רק עד ה Medical Center -אותו בית חולים מהולל שבביתסדה, מרילנד, בו מתאשפזים גדולי עולם כשרע להם. משם יש להמשיך באוטובוס.
הפלא ופלא – האוטובוס המתין ממש ביציאה מהרכבת, היה בו מקום ישיבה פנוי והוא גבה מחיר מגוחך. הנהג השחור הקשיש נהג לאט אבל במיומנות וכשרון ב Rockville Pike המושלג בין מחוזות עלומים שנראו יותר כערבות סיביר מאשר פרברי וושינגטון התעשייתיים. בקושי רב זיהיתי את התחנה בה הייתי צריך לרדת. שוב בוססתי בערמות שלג ושלוליות קפואות, סופג מטרות בוץ ממכוניות חולפות אבל לבסוף הגעתי – ולא תאמינו: המיקרו סנטר היה פתוח! יחי ההבדל בין המגזר הציבורי והפרטי! ואולי - אבוי לעובדי המגזר הפרטי!
פתוח, אף כי אפל. מופתע, הסרתי את המשקפיים כדי לשפשף בתמהון את עיני ואז הסתבר לי כי כל המנורות דולקות והמקום מואר באור יקרות. מסתבר כי העדשות, שהתכהו בחוץ הבוהק והקר קפאו ולא חזרו למצב שקוף. רק אחרי חימום ממושך בכיס החולצה, קרוב ללב, הן שבו לתקנן.
ב.
נגשתי ישר למחלקת לוחות האם והמעבדים, בירכתי החנות, והתחלתי לבחון את הסחורה שעל המדפים. המעבדים עצמם מוצגים בארונות זכוכית נעולים. מר סרוסי, מנהלי לשעבר היה מסביר כי זה משום "שיש להם לחץ אדים גבוה". כעבור זמן קצר הצטרף אלי אחד המוכרים בשאלה העתיקה: "אפשר לעזור לך?” המוכרים הללו מקבלים בונוס על מכירה (מדביקים מדבקת זיהוי על כל אריזה הנרכשת לפי עצתם). אני מניח כי אילו היה נודע לציבור כי הם עובדים לפי אחוזים היה נרתע מלקנות במקום כזה או לפחות נשמר מעצתם. המוכר היה בלונדיני, תכול עיניים, שמן, עם חליפה ועניבה ובעל חיוך נעים. הוא עורר רושם של אדם צנוע ולא תוקפני. אמרתי לו כי אני מחפש לוח אם למעבד i7-870 , לוח הכולל לפחות שני חריצי הרחבה pci ושני חריצי הרחבה pci-E; לוח שקט, מאלו שה "Northbridge" שלהם מקורר על ידי "heat pipe" ולא על ידי מאוורר. יעוד המחשב קימפולים ועיבודים גרפיים כבדים והרצת מכונות וירטואליות, אך לא משחקים.
אחרי עיון ובדיקה אבל גם תוך כדי שיחה בו-זמנית עם לקוחות אחרים המליץ המוכר על לוח P6T של Asus, לוח שאמנם נכלל גם ברשימה המוקדמת שהכנתי לי, ובפירוש לא הלוח היקר ביותר שבמצאי החנות. הזיכרון ה"איטי" שתכננתי לקנות לא נמצא במלאי אבל הסתבר שהפרסומים על חוסר התועלת שבזיכרון במהירות 1600 מגה עשו את שלהם והיצרנים הורידו את מחירו עד כדי שהוא אינו נבדל ממחיר הזיכרונות האיטיים יותר, ונמצא בשפע על המדפים. וכך רכשתי שלשה מקלוני DDR3-1600 של 2 ג'יגה כ"א (היות הזיכרון "3” מחייב שימוש בשלשת מקלונים).
לסיום התעניינתי במעבד החדש שהוציאה AMD במאמץ להתמודד עם ה i7, הרי הוא Phenom II X4 965. גם הוא מיוצר בטכנולוגיית 45 ננו-מטר, מהירות השעון שלו 3.4 ג'יגה, הוא בעל ארבע ליבות ומחירו כמחצית מחיר ה i7-870. המוכר אמר שלמרות שהתושבת היעודית לו היא am3 - הוא בכל זאת בעל תאימות לאחור ויכול להחליף מעבדי Phenom ישנים יותר בעלי תושבת am2. דווקא יש לי מעבד, זחלן למדי, מסדרה זו - תלת ליבתי ובעל מהירות שעון 2.0 ג'יגה, השוכן על לוח אם לא רע בכלל. החלטתי שיהיה מעניין להחליף בין השניים ולמדוד את ההבדלים, ולקחתי גם אותו. המוכר החביב הדביק את מדבקותיו על שללי ואפילו תחב לידי את כרטיס הביקור שלו.
וכך, מצויד בכל טוב יצאתי חזרה אל הכפור. לפני שעליתי לאוטובוס לגמתי מרק חם במסעדה סמוכה, מצוידת ב WiFi. לרוב יושביה היו מחשבים ניידים וטלפונים סלולריים פעילים אותם שלפו אחרי שנחלצו ממעיליהם העבים ופתחו מיד בפעולה. פעולה דוממת, לרוב – הם מקלידים, בשתי הידיים, או בבוהן בלבד. 40% מהתקשורת הבין-אישית, אומרים המומחים בשפתם המנוכרת היא לא טקסטואלית: בקול, בשפת גוף, ובייחוד במבט ישר לעיניים. הנערה שמולי הקלידה משהו מחייכת, ואחרי כן הסמיקה. אחרי זה הקלידה עוד משהו, מסמיקה יותר, חיכתה, ואז בעוד עיניה מתרחבות הסמיקה סומק עז עד שורשי שערותיה, וחייכה. מה כתב לה הצד שכנגד?
באוטובוס ניסיתי תרחישים שונים בדמיוני, מה כתב המאהב\המאהבת\או מי יודע מי. כשירדתי חזרה למעמקי התחתית נזכרתי כי בקו הזה עצמו ("הקו האדום") התנגשה בקיץ האחרון רכבת באחרת שחנתה בתחנה, וכעשרה אנשים נהרגו, ביניהם המפעילה. נפתחה חקירה בחשד שהיא עסקה בהקלדת מיסרון תוך כדי נהיגה והסיחה את דעתה מהנעשה במסילה. וכבר הלכתי ונדרכתי לקראת סדרת המבחנים המסעירים המצפה לי. ביום שלישי מועד הטיסה חזרה ארצה, ומה יהיה אז. אבל ביום שלישי שבו השמיים ונתקדרו והסופה שבה וחזרה. הפעם נסגרו רוב נמלי התעופה בחוף המזרחי ואני נתקעתי, חסר סבלנות, בוושינגטון הקפואה.
ג.
סוף-סוף על שולחן העבודה שלי, פתחתי את כל החבילות והרכבתי את לוח האם החדש במארז. Asus עשו עבודה ראויה לשבח. כל חומרי העזר הדרושים מסופקים, מדריך נאה וברור ואפילו תקעים להקלת חיבורי הפנל (לחצני הפעלה וריסט, נוריות בקרה) וה USB.
עכשיו הגיע הרגע לחבר את המעבד לתושבתו – והיא נראית זרה ושונה מכל אשר הכרתי עד כה. היא לא מבוססת על תקעים ושקעים – גישה שוביניסטית שאבד עליה הכלח – אלא על מגע שוויוני בין משטחים: smt. התמונה הבאה (הלקוחה מהאתר הרשמי של אינטל) מראה כיצד צריך להיראות המעבד הצמוד לתושבתו.
אבל המעבד שלי נראה קטן בכמה מספרים על התושבת שבלוח ושט אבוד בתוכה. גם המאוורר נראה לא מתאים. בניגוד לעבר בו הצמדת מאוורר הייתה מעשה להטים בלתי אפשרי שגבל בשבירת לוח האם, הצמדתו עכשיו דורשת בסך-הכל לחיצה קלה על ארבעה לחצנים – אבל אלה לא התאימו לחורים המוכנים להם בלוח. ככל שהצלחתי להבין – משהו כאן לחלוטין לא התאים. ניסיתי בכל זאת להפעיל – אבל האסוס החכם הפעיל מיד את ההגנה וכיבה את עצמו על המקום.
האמנם שרפתי את הכל? כבר היה מאוחר בלילה. החלטתי לעזוב הכל וללכת לישון. אחרי הכל, מחר יום חדש.
ד.
למחרת בבוקר נטלתי את המעבד ואת חוברת ההדרכה של לוח האם וניגשתי לסניף KSP בדרך השלום בתל-אביב. חנות קטנה באזור צפוף ומפויח, בעיצומו של חמסין חורפי. כאן לא רק המעבדים היקרים נעולים בארונות זכוכית – אלא הכל נעול ומוברח ושום דבר לא ניתן למגע ולמישוש, כמתחייב מהיותך חבר ב low trust society. יושבים על כיסאות פלסטיק רופפים עד שמגיע התור לאיש המכירות קצר הרוח והלא מגולח – ולפעמים צריך גם להיאבק על המקום בתור הזה: "אדוני, אני הייתי כאן לפניך!”
אבל מבט אחד של הלא-מגולח הספיק כדי לקבוע: “מכרו לך לוח אם עם תושבת LGA 1366 ומעבד לתושבת LGA 1156! “ יחי ההבדל הקטן...
מה עושים עכשיו? מה עושים? עושים כמאמר המשורר: “נו מילא, מילא, שבמעיל תרוץ לה בילה".
על המקום קניתי לוח אם מתקדם לתושבת LGA 1156, הרי הוא אסוס P7H57D-V EVO וכדי לא להשאיר את P6T לבד בחושך קניתי גם לו מעבד פשוט (יחסית) i7-920 במהירות שעון 2.67 ג'יגה. ללוח האם החדש דרוש זיכרון ול KSP היה בשבילו אפילו זיכרון במהירות "רק" 1333 מגה – ונטלתי את מה שהוצע לי.
חזרתי לשולחן העבודה. עכשיו התבררה הרכבת המעבד החדש ומאווררו כעניין קל שבקלים, ובעוד רגע כבר עלתה המערכת החדשה באיוושה נעימה.
את הלוח החדש P7H57D-V EVO הרכבתי במחשב אחר שכמה לשדרוג. התקנת i7-870 הייתה עכשיו קלה לא פחות מהרכבת i7-920, הכל נכנס למקומו בקליק – אבל הזיכרון לא התאים. בעוד ש P6T מבוסס על זיכרון DDR3 (שלשת מקלונים) הרי P7H57D-V EVO מבוסס על DDR2 (צמד מקלונים) ואני קבלתי DDR3...
חזרתי לחנות והחלפתי את שלשת ה DDR3 ברביעיית DDR2.
עכשיו עלתה גם המערכת הזאת בחדווה.
נותר עוד להרכיב את מעבד ה Phenomהחדש במקומו. זה נערך ללא קושי רב, והמערכת אמנם עלתה – אבל הביוס הודיע שאינו מזהה את המעבד. שיטוט קצר באתר אסוס העלה כי מאז שיצא הלוח דנן (M3N78-EM) לשוק נערכו לו כתריסר שידרוגי ביוס – בין היתר על מנת שיזהה סוגי מעבדים חדשים. אסוס מציעה דרך מאד נוחה לשדרוג הביוס: מורידים את הביוס החדש ל DOK. מפעילים את המחשב, נכנסים לביוס ובו למדור tools. בוחרים ב asus EZ flash 2. עולה תפריט המאפשר לנווט לביוס החדש. מאשרים וכשהפעולה מסתיימת מאתחלים. זהו. המעבד החדש זוהה והצהיר בגאון על ארבעת ליבותיו (לעומת שלוש הקודמות) ומהירות השעון 3.4 ג'יגה לעומת ה 2.0 הקודמת.
ה.
עכשיו הגיע הרגע לבחור את הדיסקים הקשיחים ובקריהם. החלטתי להשקיע בנושא זה, בו נחלתי כישלונות בעבר, מחשבה ובדיקות.
P7H57D-V EVO כולל שישה מחברי SATA II (במהירות 3 ג'יגה) לבקר אינטל H57 ועוד שני מחברים לבקר SATA III (במהירות 6 ג'יגה) מטיפוס MARVELL PCIe ובנוסף בקר Marvell 88SE6111 המספק חיבור SATA PCIe חיצוני במהירות 3 ג'יגה ועוד חיבור ATA133 . כמו כן החלטתי לבדוק גם בקר SATA נפרד: ST-Lab A-410 SATA2.
בהפצות לינוקס שבדקתי עד כה ה MARVELL PCIe אינו נתמך (אפילו אינו מזוהה על ידי lspci) והוא יוצא לכן מכלל חשבון.
המערכת זיהתה את הבקר החיצוני כ sata-sil24 המוכר לי (לטובה) מן הנייד (עוד התקנה נדיפה (openSUSE 10.3)). כדי להקל את הבדיקות וההשוואות בין המכלולים והמערכות השונות החלטתי ליצור כלי עזר. על כונן חיצוני\נשלף מטיפוס vantac EZ-Swap (כמה מילים על כוננים חיצוניים) התקנתי openSUSE 11.2 עם "initrd" המכיל מודולים הדרושים להעלאתה בכל אחד מהמחשבים שבבדיקה, וגם חלונות XP עם דרייברים כנ"ל. היתרון של גישה זו על פני Live-CD אינו רק פעולה יותר מהירה, אלא גם היכולת להוסיף באופן קבוע תכנות עזר שאינן נמצאות בדרך כלל על Live-CD כגון partimage, Acronis וכיוצא בהן.
עכשיו יכולתי לבדוק את התנהגות הבקרים השונים גם בלי שעל הכוננים המחוברים אליהם יהיה מותקן משהו, וכמו כן יכולתי לערוך עליהם בקלות ובמהירות מניפולציות שונות כגון בניית מערכי דיסקים מסוגים שונים, “שפיכת" image אליהם והשוואת ביצועיהם בלי שזה יהיה כרוך בהתקנה חוזרת ממושכת ומיגעת פעם אחר פעם.
חיברתי ל ST-Lab A-410 SATA2 שני כונני Seagate barracuda 7200.10 בני 320 ג'יגה כ"א. אלו כוננים המסוגלים ל SATA II . בניתי עליהם מערך raid-0 ובדקתי את ביצועיהם על ידי הפקודה:
hdparm -t /dev/dm-0התוצאה הייתה מאכזבת מאד: בערך 110 mb/s. הרצה של
hdparm -i /dev/sdb(כאשר sdb הוא אחד מצמד הכוננים המרכיבים את המערך) חשפה בעיה:
UDMA modes: udma0 udma1 udma2 udma3 udma4 *udma5 udma6
*signifies the current active modeפירוש ההודעה הוא שהבקר אינו משתמש בקצב ההעברה המרבי של הכונן. אבל עוצמת הבעיה נחשפה בהתבוננות בפלט של dmesg (בהשמטות):
~ # dmesg | grep ata2
[ 1.353309] ata2: SATA max UDMA/100
[ 2.123228] ata2.01: SATA link up 1.5 Gbpsהכיצד? הרי גם הכרטיס וגם הכונן תומכים ב SATA 2? חיפוש מדוקדק בגוגל העלה כי כוננים אלה מגיעים כברירת המחדל עם מגשר (jumper) זעיר המשנמך אותם ל SATA I. בעזרת פינצטה הסרתי את המגשר משני הכוננים והמהירות עלתה ל 140 mb/s.
העברתי עכשיו את שני הכוננים לבקר אינטל המובנה (הערה: ליתר היציאות של אותו בקר מחוברים הכונן החיצוני ועוד התקנים). העלאתי את המערכת מהכונן החיצוני והרצתי dmraid -ay. עכשיו זיהתה המערכת את צמד הכוננים, על בקר אינטל, כמערך RAID 0 – למרות שלא הגדרתי אותם ככאלו בביוס של הבקר.
ותוצאות הבדיקות הפכו למכובדות:
~ # dmesg | grep ata2
[ 1.353309] ata2: SATA max UDMA/133 cmd
[ 2.123228] ata2.01: SATA link up 3.0 Gbps
hdparm -i /dev/sdb
/dev/sdb:
UDMA modes: udma0 udma1 udma2 udma3 udma4 udma5 *udma6
*signifies the current active mode
hdparm -t /dev/dm-0
/dev/dm-0:
Timing buffered disk reads: 642 MB in 3.00 seconds = 213.68 MB/secעם זה כבר אפשר לחיות. חיש קל יצרתי שתי מחיצות על המערך (שורש ובית) והעתקתי אליהן מערכת הפעלה וקבצי משתמש בהתאמה. עריכת grub ו fstab לפי הכללים המקובלים – והמחשב החדש מוכן לפעולה. הוא ישמש בעיקר כ"מעבדה" למכונות וירטואליות, ועוד על כך בעתיד.
מידע נוסף
מחשב נייד "עשה זאת בעצמך" (חלק שני)
Negative Results
עוד התקנה נדיפה (openSUSE 10.3)
כמה מילים על כוננים חיצוניים